This story appears in the February 2014 issue of National Geographic Traveler magazine, Israel edition.

Panama Beyond the Canal

Story by Daphne Raz   Photographs by Eddie Gerald

מאת דפנה רז

צילום אדי גרלד

מעבר לתעלה

Viva La Reina תחי המלכה, צוהל ראש העירייה לתוך המיקרופון. עיני הקהל נישאות אל הזיקוקים המתפצחים בשמים וצונחים לעבר הכיכר המרכזית של העיר, שבה מצטופפים כמה אלפי תושבים. “הנה הן הטובות ביותר, הבלתי ניתנות להשוואה," הוא רועם ומחווה לעבר שורת נערות מאופרות למשעי שמסרקות זהובות תחובות בשערן. כל אחת בתורה אוחזת בקצות שמלת התחרה המפוארת שלה, הפויירה ( pollera ), ומציגה אותה לראווה. 

ריח מאכלים מטוגנים, מלוחים ומתוקים נישא באוויר ומתערבב עם עשן הזיקוקים. פני הקהל - פעוטות ישובים בעגלות או נישאים על הכתפיים על אף השעה המאוחרת, ילדים מתרוצצים בבגדי שבת, זוגות מחובקים ומבוגרים ישובים בכיסאות מתקפלים מהבית - מבריקות מלחות. הפיאסטה מציינת 175 שנים לעיר צ'יטרה ( Chitré ) המחולקת לחמישה רבעים. כל אחד מהם מארח חגיגה נפרדת, המציגה את מלכת הרובע. זה הלילה של מלכת ארנל ( Arenal ). מלווה בסגניותיה היא זוהרת מהתרגשות בעוד בני משפחתה הניצבים על הבמה הסמוכה מתמוגגים מגאווה. הם השקיעו לא מעט זמן וכסף כדי להגיע למעמד הנכסף הזה.

נגני תזמורת בית הספר התיכון חוסה, במדים מגוהצים וכפפות צחורות, צועדים בראש מורם, מכים בתופים ומריעים בכלי הנשיפה בקצב אפרוקולוניאלי המשלב יסודות מהמוזיקה הספרדית עם המסורת של העבדים השחורים שהובאו לכאן מהאיים הקריביים. “הם חזרו מתחרות של תזמורות נוער בקליפורניה," לוחש לי מישהו בגאווה. התזמורת סובבת את הכיכר בעוד בני הנוער שעל הבמה פוצחים במחרוזת ריקודים עממיים. הבנות שולחות מבטים מפלרטטים לבחורים צנומים במכנסי ג'ינס שמקופלים עד מתחת לברך וכובעי קש. בעוד רגע הם ישובו לסמארטפונים, אך כרגע הם קורנים, נהנים ממסורות שצעירים מעטים בעולם עדיין מוצאים בהן עניין.

צ'יטרה היא אחת מחמש עיירות קולוניאליות בחצי האי אזוארו ( Azuero ). חצי האי, הבולט אל תוך האוקיינוס השקט נחשב למעוז התרבות הפנמית. ממבט ראשון קשה להבחין בכך. צ'יטרה מתנהלת ברוגע, בתיה הנמוכים מומ קפים גינות מטופחות ובתי העסק נראים משגשגים. אלא שלבורגנות הזאת גם פנים אחרות, פרועות הרבה יותר. אומרים שיש כאן יותר פסטיבלים מאשר ימים בשנה. גם הכנסייה הלבנה והכיכר המוצלת של וילה דה לוס סנטוס ( Villa de Los Santos) אינן מסגירות דבר: לא את תפקידו ההיסטורי של המקום בהכרזת העצמאות מספרד ב-1821 ובפירוק האיחוד עם קולומביה ב-1903 וגם לא את ההתנהלות הפרועה של חגיגות קורפוס קריסטי בחודש יוני. “הן יותר פולקלוריות, יותר אותנטיות מאשר הקרנבל בפברואר," מסביר לי מנהל המוזיאון המקומי, ומתאר את התהלוכות שבהן התושבים מתחפשים וצועדים ברחובות.

 

האירוע שנחשב לפרוע ביותר במרכז המסורתי הזה מתקיים בכיכר המרכזית של העיירה השכנה, פריטה ( Parita ), הכיכר מתבררת כמשטח דשא דליל שתחום בכנסייה מהמאה ה-17 ובבתים קולוניאליים נמוכים, בעלי גגות קש. על אחד מכיסאות הנדנדה הניצבים במרפסת המשותפת הארוכה והמקורה אני פוגשת את הרמלינדה אורטגה דה סנטנו בת 82. היא מזמינה אותי בחיוך לתוך ביתה ומראה לי את התמונות המשפחתיות התלויות על הקיר: סבה וסבתה בצילום מצהיב, הוריה בתדפיס שחור לבן שנצבע בצבעי מים על פי אופנת התקופה, ושלה, צעירה ויפה להפליא, מחבקת את שני בניה. “אתם צריכים לבוא בזמן הפיאסטה," היא אומרת בעיניים בורקות. “אפשר לראות מכאן את הבחורים משתוללים על השוורים!"