This story appears in the November 2015 issue of National Geographic Traveler magazine, Israel edition.

The Forgotten City of Ramla

Story by Yael Gaton    Photographs by Eddie Gerald

מאת יעל געתון

צילום אדי גרלד

הסוד המוחלט בהחלט של רמלה

נעדרת ליטוש, רמלה אינה מבקשת לשאת חן, לא קורצת. היא רוצה שיתאמצו בשבילה, ובעבור זה היא משיבה יופי גולמי, נקי מגינוני שיווק. כתבת טרוולר יצאה לשיטוט שמערב את כל החושים - תחילתו וסופו בשוק העירוני, חוט השדרה של העיר
 

"בוקובזה זה האבא של הלחם," מסביר חיים בעוד ידיו, למודות מיומנות ארוכת שנים, מייצרות מנה נוספת לאחד מלקוחותיו.

לפני כ- 40 שנים פתח אביו את המקום, דוכן סנדוויצ'ים צנוע בטעם של מדינה רחוקה. במשך הזמן זכו המנות הפשוטות והטעימות לקהל חסידים שהפך להיות קבוע, לקוחות שממלאים את החנות הקטנה כבר בתחילת היום. "פעם לא היו תנאים סניטריים שיאפשרו להחזיק מוצרי מזון יום שלם בחנות, ואנשים התרגלו לאכול מוקדם בבוקר," הוא מסביר את ההתקהלות המוקדמת סביבו. מאחוריו נחבאת "המעבדה", כך הוא מכנה את המטבחון הקטן עמוס הקופסאות. הוא שולף כיכר לחם מאחד הארונות, בוצע את חלקה העליון, ולתוך האמבטיה הקטנה שנוצרת הוא יוצק אנשובי, ביצת עין, טונה, צלפים ותפוח אדמה ברוטב פיקנטי ומקשט בזיתים. "ככה מכינים טוניסאי מסורתי," הוא מחייך, ומעל ראשו מרצינה תמונתו של בגין, המסגירה את גיל החנות.

בוקובזה האב לא הספיק לראות כיצד הדוכן הקטן שלו בשוק רמלה הופך להיות עסק כלכלי משגשג, בעל סניפים בראשון לציון ובתל אביב. הוא לא ראה כיצד הלחם האחיד והפשוט מקבל וריאציות בריאותיות מגי וונות, והרוטב השורף מונגש היום גם לילדים ללא חריף כלל. "לו אבא היה חי הוא ודאי היה צוחק," הוא מהרהר, ומבקש לסיים את השיחה כדי להתפנות ללקוח הבא. לחנות נכנס עבדאללה, ולבוקובזה די במבט חטוף כדי להכין את המנה שלו. "אני מכיר אותו מאז היותי ילד קטן, בטח שאני יודע מה הוא אוהב."

הסיפור של מרכז הסנדוויץ' הטוניסאי הוא סיפורו של השוק, אולי סיפורה של רמלה כולה. מסורות שהשתרשו לפני עשורים רבים, תרבויות של אוכל, מוזיקה ומנהגים שעוברים מאב לבן, ומפגש בין-תרבותי שמתנהל בטבעיות. הבטן של רמלה אוצרת סודות רבים, אשר זר, אם ייקלע למקום, ספק אם יבחין בהם. כך, למשל, מתחת לאדמותיה של העיר מסתתרת היסטוריה שלמה שנקברה ברעידת אדמה קשה.

רמלה הקדומה הוקמה בתחילת המאה השמינית לספירה, בתקופת השושלת האומיית המוסלמית, וזכתה לייחוס עוד בחיתוליה. אדריכל העיר היה סלימאן אבן עבד אל–מלכ, בנו של מי שיזם את הקמת כיפת הסלע ואחיו של בונה מסגד אל-אקצא. למרות הקשרים המשפחתיים נחרבה העיר הקדומה כמעט לחלוטין באמצע המאה ה-11. רעש האדמה גבה את חייהם של יותר מ-1500 בני אדם וגרם נזק עצום למבנים שנקברו כנראה לעד. מסיבה זו כמעט כל פרויקט בנייה בעיר חושף טפח היסטורי שמחייב חפירות הצלה. כך נתגלתה לפני כשנה מזרקה קדומה במסגרת עבודות סלילת גשר. מעריכים כי היא ניצבה בחצר אחוזה מפוארת לפני כאלף שנים. היום, פחות יפה מבעבר אבל עדיין מסקרנת, היא ממתינה לנכנסים לבריכת הקשתות, האתר המזוהה ביותר עם העיר.

 

הסיפור שלי ברמלה אמנם מתרחש סביב השוק, אבל אי אפשר לבקר בעיר בלי להתוודע לקרביים שלה, הטמונים בבריכת הקשתות. מדובר בבריכת מים השוכנת כשמונה מטרים מתחת לפני הקרקע. היא נבנתה בשנת 789 לספירה ושימשה לאגירת מי גשמים לשתייה ולתעשיית אריגת הבדים. אני יורדת במדרגות, ולעיניי נגלית בריכה שטופת אורות צבעוניים. בירכתיה עוגנות סירות עץ, שניתן לשוט בהן בין קשתות האבן היפות, ובמימיה שוחים דגי זהב שהובאו אליה במיוחד. כיום הבריכה כבר אינה מתמלאת מהגשמים, ואחת לחודש דואגים למלא אותה מחדש ולשמור על ניקיונה.

מתברר לי שבלוע האדמה נחשפו שש בריכות נוספות, ומעריכים כי אינן היחידות. הן סגורות לציבור, אבל בזכות היותי כאן בתפקיד אני מקבלת אישור מיוחד לבקר באחת מהן. אני מגיעה לשטח מגודר ומוזנח, המכיל שרידים מהמסגד המרשים שנבנה בארץ במאה השמינית לספירה - המסגד הלבן. אני עוצמת לרגע את עיניי ומדמיינת את העיר המפוארת שעמדה כאן פעם. את אריחי השיש הלבנים שעיטרו את המסגד, את הקהילה השוקקת שבאה בין כתליו, את רעידת האדמה שהשאירה אחריה חידות קבורות, חורבות מבנים ועשרות אלפי מתים.

הכניסה לבריכת הקשתות הסודית אינה מרשימה כמו של הקודמת. אין מים בתוכה, אין אורות צבעוניים או דגי זהב. רק תקרה של קשתות מעוי צבות וקרני שמש המטפטפות ברוך לתוך האדמה, משרטטות את הדרך. מסביבי מעט פסולת ואבנים שהידרדרו. אני מתבוננת ארוכות על קירותיה ותוהה כיצד נותרה הבריכה בשלמותה בעת שהתפרק מעליה המסגד הלבן ברעש האדמה הגדול.