This story appears in the October 2015 issue of National Geographic Traveler magazine, Israel edition.

Memories of Lithuania

Story by Daphne Raz    Photographs by Eddie Gerald

מאת דפנה רז

צילום אדי גרלד

ארץ, עיר, זכרון

ליטא בלתי צפויה בדיוק כמו מזג האוויר שלה. היא בוכה וצוחקת, מביטה אחורה אך בעיקר קדימה, שמש וגשם, עצב ושמחה מתחלפים בה ולעתים מתערבבים, ועל כל אלה מנצחת בירתה, וילנה

הטייס, ויטוטס סמרינס, אשר לבש מקטורן כחול כהה עם כותפות מול זהבות, היה מרוכז בהפעלת המבער שמחמם את הגז בכדור, והעלה אותנו לשמים. לצדו עמד ז'ידרונס קזלאוזקס, גבר נאה וספורטיבי, טייס כדורים פורחים בעצמו. ז'ידרונס הוא בעלה של יורגיטה קזלאסקינה, מנכ"לית משרד התיירות של ליטא שעמה נפגשנו כמה ימים קודם לכן לצהריים. ביחד הם משתתפים בתחרויות ומפגנים של כדורים פורחים בכל העולם. "זו הבירה היחידה בעולם שאפשר לטוס בכדור פורח מעל העיר העתיקה שלה," אמרה לנו בגאווה וסיפרה כי בליטא יש את המספר הרב ביותר של כדורים פורחים יחסית לאוכלוסייה. אביה היה מהראשונים שהביאו כדול רים פורחים למדינה. "בעינינו הם סמל של חופש, של שחרור מהמשטר הסובייטי," הסבירה.

מזג האוויר היה מושלם, בתנאי שלובשים שלוש שכבות של בגדים וכורכים צעיף סביב הצוואר. נסחפנו מעל הנהר נריס ( Neris), ובתוך רגע חלפנו מעל העיר העתיקה. מעברו נראה שדה התעופה הקטן של וילנה, עם מסלולו היחיד, כמעט בתוך העיר. המשכנו לרחף מעל הגגות של שכונות המגורים שהתחלפו בפרוורים. תושבים יצאו לחצרות הבתים ולמרפסות ונופפו לעברנו. נביחות הכלבים נישאו באוויר, כאילו הם מעבירים אלו לאלו את ההודעה: הכדור הגדול טס מעלינו. ואולי הם שמעו את שריקת המבער בעוצמה שאנחנו, בני האדם, לא שומעים.

השמש התחילה לשקוע ואיתה גם אנחנו הנמכנו אל שדה בוצי מכוסה עשב. אחרי הנחיתה המטלטלת טיפסנו החוצה לכוס שמפניה וטקס סמלי של שרפת קצוות שיער שלא הצלחתי לחמוק ממנו, אף שהסברתי שאין זו טיסתי הראשונה בכדור פורח. בסרטיפיקט שהנפיקו לי נכתב שהוטבלתי ב"אדמה, אש ויין".

העיר שטסנו מעליה, ובה טיילתי במשך השבוע, היא עיר הולדתו של אבי. הוא היה הצעיר משישה ילדים - בת בכורה וחמישה בנים שנולל דו באותו בית בארבע מדינות שונות, לאחר שווילנה החליפה ידיים בין האימפריה הרוסית, גרמניה, ליטא עצמאית לתקופה קצרצרה ופולין. הוא לא סיפר לי עליה כמעט דבר, אך כאשר נדרש לרשום את ארץ הולדתו בטפסים הוא נהג לכתוב "וילנה". וכך היא התקבעה בתודעתי כמעין עיר- מדינה - מקום בעל זהות משל עצמו.

מחלונות עליית הגג של מלון קמפינסקי, שבו נמצא החדר שלי, נשקפת הקתדרלה הראשית של וילנה, מוקפת בכיכר גדולה ומבהיקה - נקודת המפגש בין העיר העתיקה לעיר החדשה. מגדל השעון בכיכר מראה באופן מוזר את השעה באמצעות זרוע אחת בלבד. על גבעה מאחורי הקתדרלה מתנשא מגדל לבנים שהיה לסמלה של וילנה ושל ליטא כולה בזכות אגדה שנקשרה בה בכיכובו של גדימינס, הדוכס הגדול של ליטא במאה ה-14.

העיר העתיקה של וילנה מתמסרת לשיטוט אינסופי דווקא בהיעדר חומותיה, שנהרסו במאה ה-17. לאורך רחובותיה וסמטאותיה נראים אלה לצד אלה מבנים וכנסיות גותיים, בסגנון הרנסאנס, וקלאסיים, אך העיר נחשבת בעיקר לפנינה בארוקית. הרחוב הראשי של העיר העתיקה, רחוב פילייס (Pilles) מוביל אל האוניברסיטה מהמאה ה-16, סמל לעברה האינלטלקטואלי של וילנה, שעדיין רוחשת חיים צעירים. מאחורי האוניברסיטה נמצא ארמון הנשיא (שכיום הוא למעשה ארמון הנשיאה). שלושה דגלים מתנוססים בחזיתו: דגל ליטא בעל שלושת הצבעים (השמש הצהובה, היעל רות הירוקים והדם האדום), דגל האיחוד האירופי עם מעגל הכוכבים ודגל נאט"ו הכחול עם המצפן הלבן. קשה למצוא הצהרה חזקה יותר על הכיוון שבו ליטא הולכת: התקופה הסובייטית מאחוריה ופניה למערב. כאשר היא מביטה אל העבר היא רוצה לראות רק את נסיכות ליטא הגדולה והחזקה של גדימינס, שהשתרעה מהים השחור עד הים הבלטי.

לפנות ערב החלו לנצנץ אורות הפאבים והמסעדות שאליהם נוהרים תיירים צעירים, החוצים את גבולות אירופה הפתוחים בטיסות מוזלות. יצאנו מתחום העיר העתיקה והלכנו לעבר רובע אוז'יפו (Užuipio) "אוז׳יפו רס פובליק" מכריז שלט התלוי על הגשר שעובר מעל נהר ויליאה (Vilia) שלוחה של הנריס שעל שמה העיר נקראת. גשם דק התחיל לרדת ותפסנו מחסה בפאב שנמצא בקצה הגשר המעוטר במנעולי אוהבים מחלידים, למרות העובדה שאוז'יפו הכריזה על עצמאותה באפריל 1997, ויש לה חוקה וראש מדינה מוצהר, היא אינה רפובליקה עצמאית באמת אלא רובע המפגין אופנתיות בוהמית, עם סדנאות וגלריות שזיכו אותה בברית תאומים עם רובע האמנים הפריזאי מונמרטר ( Montmartre ).