This story appears in the September 2017 issue of National Geographic Traveler magazine, Israel edition.

Gombe and Lake Tanganyika

Photographs by Eddie Gerald

כתב וצילם אדי גרלד

בין שימפנזים ובני אדם

כאשר הפרימטולוגית ג'יין גודול החלה לחקור את קהילת השימפנזים בגומבה (Gombe) שבטנזניה בשנות השישים של המאה שעברה, מעט היה ידוע על התנהגותם. המחקר שלה, שחברת נשיונל ג'יאוגרפיק תמכה בה, היה פורץ דרך. היא גילתה, למשל, שהשימפנזים יודעים להכין כלים ולהשתמש בהם למטרות שונות. התפיסה העיקרית ששינתה גודול הייתה שהיצורים הלכאורה חביבים האלה, שעל פי התפיסה הרווחת היו צמחונים, הם למעשה ציידים מיומנים. בהמשך אף למדה לחלחלתה שהם אינם רק צדים למאכל, אלא מפגינים התנהגות חברתית אלימה. היא צפתה בסכסוך מתמשך בין שתי קבוצות שנמשכה ארבע שנים – אותו כינתה י"המלחמה".

 

כך מצאנו את עצמנו באים מאזור שבע מלחמות של המזרח התיכון כדי להתבונן בקהילת שימפנזים, ולמדנו שבעצם אנו לא כל כך שונים. השאלה שעלתה בי לנוכח עבודת חייה של גודול הוא  האם האלימות של השימפנזים היא תורשתית ,או שמא זוהי תגובת חיקוי להתנהגות בני האדם הפולשים לאזור המחיה שלהם ומבצעים את הזוועות שפוקדות שוב ושוב את ליבה של אפריקה.

 

אל שמורת הטבע גומבה סטרים Gombe Stream שטים על סיפון סירות עץ באגם טנג'ניקה (Tanganyika), הארוך והעמוק ביותר באפריקה, שגודלו פי אחד וחצי משטח מדינת ישראל. המקום כל כך מבודד שרק מעט מטיילים באים לשם. כשהגענו למקום מעט אחרי השקיעה אפף אותנו יער הגשם הטרופי ,הלח והירוק שמתוכו בקעו קולות משונים של חיות שמתארגנות לשינה.

 

בני אדם המבקרים בשמורה לנים באוהלים מרווחים. כדי למנוע כניסת פולשים לא רצויים צריך לסגור את פתח האוהל בכל פעם שנכנסים או יוצאים ממנו, ועדיף להביט היטב מסביב כדי לראות שבבון לא מתבונן ולומד מאיזה צד סוגרים את הרוכסן, שהרי חיקוי ולמידה זו התכונה הכי נפלאה של הקופים. קמנו בבוקר לפני הזריחה ויצאנו אל היער כדי לראות איך השימפנזים מתעוררים  בקנים שלהם ומתחילים את היום. המדריך המקומי שיודע לקרוא את עקבות השימפנזים מבחין מפעם לפעם במשפחה שלמה ואנו נעמדים וצופים בהם חרישית. נדמה שהשימפנזים כבר התרגלו לחוקרים ולטיילים המעטים שמגיעים לשמורה והם מאפשרים התבוננות קרובה למדי. שמסתכלים בפניהם ללא חציצת זכוכית או סורגים של גן חיות מתחדדת ההבנה שמקומם חייב להיות כאן, ביער, ולא בינינו בעיר מלאת הבטון הרחק ממקום המגורים הטבעי שלהם.

 

לכל שימפנזה בשמורה יש שם. גודול התחילה במנהג הזה כשבאה לחקור אותם. בכך היא הלכה נגד הגישה הרווחת שדגלה בשמירה על ריחוק בין החוקרים לבין מושא מחקרום כדי שלא ליצור קרבה רגשית. אך עדיין, צריך לשמור על כללים נוקשים כשמתבוננים בשימפנזים. אסור לדבר בקול רם, אסור לבצע תנועות פתאומיות שיתפרשו לא נכון, ואסור להימצא מתחת לענף שעליו  הם יושבים, שמא יצלפו בך במקל או בחתיכת עץ.

1/24

כצלם שרגיל לצלם בני אדם ונושאים אקטואליים יש לי תמיד דחף להתקרב עד כמה שאפשר אל האנשים אותם אני מתעד. צלם דוקומנטרי לא מסתובב עם ציוד מאיים כמו עדשות ארוכות, אלא משתדל להיבלע בסביבה. להיות קצת רואה ואינו נראה. חשבתי שתכונות אלה ייסעו לי לצלם את השימפנזים מקרוב, שהרי כל חיי עשיתי להם סוג של האנשה. ראיתי במוחי את הפורטרט המושלם, את תאורת הרמברנדט המלטפת את פניהם, ונזכרתי במה שידידה אמרה לי: "תתמקד בהבעה האנושית על פניהם." אבל בתוך היער הצפוף למדתי שחוקי הצילום הדוקומנטרי נשברים מהר מאוד. כדי לצלם את השימפנזים עדיף להיות צלם ספורט מיומן, או לפחות להסתובב עם עדשה ארוכה יותר. ובעיקר צריך לחיות ביניהם כפי שעשתה ג'ייין גודול - לשהות שעות וימים ארוכים בהתבוננות, ולחכות לרגע המכריע. זהו שיעור לכל מי שחושב שמפגש קצר, מרגש ככל שיהיה, יניב צילומי טבע כמו אלה המופיעים בנשיונל ג'יאוגרפיק. אני יכול רק להודות לפרטים שנענו לי והצטלמו מרצונם. 

 

את הכישורים שחסרו לי בתיעוד השימפנזים השלמתי בקרב תושבי הכפר שקיבלו את פנינו בכפר מגאונגומבו Mwamgongo שעל גדת אגם הטנגניקה, מרחק שעת הפלגה מהשמורה. תפסתי את ההבעה על פניהם בעת שהתמכרו לקצב הריקוד. העדשה רחבת הזווית והטלפוטו הקצר מילאו סוף סוף את ייעודם.

הצלם היה אורח חברת ספארי קומפני  www.safari-company.co.il

Native women in Mwamgongo village located on the shore of Tanganyika lake