This story appears in the May 2014 issue of National Geographic Traveler magazine, Israel edition.
Faces of Georgia
Story by Idit Elnatan Photographs by Eddie Gerald
מאת עידית אלנתן
צילום אדי גרלד
גיאורגיה מארחת
ארוחת ערב במסטיה (Mestia), צפון-מערב גיאורגיה. אנחנו יושבים במרפסת פתוחה מחופה דק עץ. מכל עבר ניבטות פסגות הרים מושלגות, מדרונות מיוערים בצפיפות יורדים אל נהר רחב ידיים ששוצף מתחתינו, וצריחים עתיקים מהמאה ה-12 מתנשאים ממול לצד בתי אבן נמוכים. האוויר קריר ויבש, אבל האווירה חמה ולבבית. השולחן גדוש במגוון מסחרר של מטעמים - בשר עגל עם תפוחי אדמה בקדירה, ירקות חיים מתובלים במלח סוואנטי (תערובת תבלינים מקומית), פרוסות של גבינת סולגוני, פטריות בקדירה, חצילים ותרד מגולגלים בפסטו של אגוזים טחונים וירק, מרק שעועית בכלי חרס, כמה וכמה סוגים של לחם, צלחות עמוסות במאפה קופטארי ממולא בשר ועוד ועוד. עוברות כמה שעות והמנות לא מפסיקות לזרום.
הכוסיות שלנו מתמלאות שוב ושוב בצ'צ'ה, הגרסה הגיאורגית לגראפה. עשרות אחוזי האלכוהול של המשקה אחראים לבידור ולמצברוח הטוב בסעודות ובחיים הגיאורגיים בכלל. כמיטב המסורת, כל הרמת כוסיות מלווה בברכות של נושא הברכה הקרוי כאן "תמאדה", שכוללות הודיות ותובנות על החיים, פותחות את הלבבות ומחממות אותם היטב.
האווירה חברית, משפחתית ממש. תור הברכות לא פוסח עלינו. כאשר מגיע תורו של הצלם אדי גרלד הוא מודה למארחים שלנו על הטיול הנפלא ואז מוסיף בדרמטיות, "ותודה גם להורים שלכם על שהביאו אתכם לעולם כי בזכותם אנחנו נהנים איתכם כל כך!" המילים האלה מצליחות להפתיע את הסועדים המקומיים. "ככה מברך גיאורגי אמיתי!" מתלהבת סופו, המדריכה שלנו, בת 28. "הפכנו אתכם לגיאורגים!" ואנחנו, שבאותו רגע מרגישים מחוברים כל כך למקום הזה, מקבלים את הפיכתנו לגרוזינים כמחמאה גדולה.
Slideshow with Georgian folk song called "Orovela" Folk ensemble: Kelaptari, Solo: Ana Bajiashvil. 5:01 minutes.
תרבות בצלחת אישית
חמישה ימים לפני כן יצאנו לטיול לכיוון צפון גיאורגיה בין קזבגי (Kazbegi) לסוואנטי (Svaneti), "שני כוכבי הקווקז בגיאורגיה," כהגדרתה של אירמה קזר. מצאנו את עצמנו בחגיגה בלתי פוסקת של אוכל משובח שנזלל לצד נופים יפהפיים בחברת אנשים בעלי תרבות אירוח מעוררת השראה, שגילו גם יופי פנימי יוצא דופן. "עכשיו את מבינה למה אני רוצה כל כך שאנשים יגיעו לגיאורגיה?" שואלת אותי אירמה בעיניים נוצצות בשיחת נפש ארוכה שנמשכה אל תוך הלילה. אירמה, שף-קונדיטורית בת 48 שעלתה מגיאורגיה בגיל חמש, לקחה על עצמה שליחות – "להביא את הארץ הזאת בצלחת אישית לכמה שיותר ישראלים," כפי שהיא מתארת. "אנשים מכירים את החצ'פורי, הנופים ושפע של סטיגמות, ואני רוצה שהם יכירו את גיאורגיה האמיתית – את התרבות, את האוכל, את העם, את המורשת שמועברת מדור לדור, את ההיסטוריה המפוארת." את החזון הזה תרגמה אירמה לטיולים שהיא מוציאה לגיאורגיה, אשר בהם היא מנסה להעביר את התרבות שעל ברכיה התחנכה בכמה שיותר חוויות מקומיות.
ניסיון לחבר את הישראלים למהות האמיתית של מדינת הקווקז הזאת נעשה גם לפני עשור כמעט על ידי שגריר גיאורגיה בישראל דאז, לאשה ז'ווניה, שיצא בקריאה לישראלים להפסיק לקרוא לארצו בשם הרוסי "גרוזיה" ולחזור לשמה ההיסטורי הנהוג ברוב מדינות העולם, גיאורגיה (אף שבשפה המקומית קוראים לה סקרטוולו, Sakartvelo). ההתעקשות על השם נראית לכאורה כמהלך קוסמטי, אך כשמכירים מעט את הארץ הזאת מבינים יותר ויותר את ההיגיון שעומד מאחוריו.
ההיסטוריה הגיאורגית מתפרשת על פני 3,000 שנים, והגיאורגים גאים מאוד במסורת שמקושרים אליה גיבורים מן המיתולוגיה היוונית כמו יאסון ומדיאה, בתעשיית היין המקומית העתיקה, במיקומה החשוב של הארץ על דרך המשי, באלף-בית הייחודי, וגם בהיותה מהארצות הראשונות שאימצו את הנצרות. הגיאורגים היו בעלי נוכחות חזקה גם בירושלים בין המאה 11 ל-17, ומנזר המצלבה, שבו גם התגורר תקופה ארוכה המשורר הלאומי הגיאורגי שותא רוסטוולי, הוא שריד לתקופה זו. אז למי שעדיין תוהה מדוע ביום בהיר אחד הפכה גרוזיה להיות גיאורגיה, הסיבה היא שהשם הזה מחבר את האנשים להיסטוריה שלהם, בדיוק כמו שהשם "ישראל" מחבר אותנו להיסטוריה שלנו. וכשלומדים על העבר המפואר, לומדים להסתכל אחרת גם על ההווה.