This story appears in the December 2015 issue of National Geographic Traveler magazine, Israel edition.

The Secrets of Galilee

Story by Yael Gaton    Photographs by Eddie Gerald

מאת יעל געתון

צילום אדי גרלד

כמו החלילן מהמלין, גם החרמון הוא בעל כוח משיכה ממגנט המכה בסנוורים את נוסעי חלקו הצפוני של כביש 90, כוח המפתה אליו מבקרים בכל חורף מחדש. אבל במסע הזה החרמון הוא תפאורה בלבד בהצגה שבה מככבים מוזיאונים מסקרנים הנחבאים בין הנופים הגליליים.

 

סליקים שומרי סוד בכפר גלעדי

 

ליד בית הראשונים, הבית הראשון בכפר גלעדי, אני פוגשת את חבר הקיבוץ, שי מלמוד. "כאן היינו משחקים, ברחבה הזו. זה היה מרכז ההתרחשות של הקיבוץ,״ הוא פותח בזיכרון אישי. אנחנו עומדים בלב החצר הישנה של הקיבוץ והעיניים שלו נטועות ספק באופק ספק בעבר. הוא משחזר כיצד פעם אכלסו המבנים הראשונים את עמודי התווך של החיים השיתופיים: המחלבה, האורווה, הלולים והמכבסה, חדר האוכל המקורי והמחסן הוותיק. היום הם מקום משכנם של גלריות, בתי אומן וחנויות, שנפתחו לטובת המבקרים במקום - מעין מדרחוב פסטורלי בלב הקיבוץ. זר הנקלע למקום, ספק אם יבחין שתחת המראה השלו, התיירותי, המחודש חבוי סוד.

שי כמו ניעור מחלום, מזיכרונות והיסטוריה, וממשיך להוביל אותנו בסיור. צעדיו הקלים ותנועותיו המהירות אינם מסגירים את 80 שנות חייו. כשנולד, בשנות השלושים של המאה הקודמת, התגלגלה שמועה בין החברים על מצבורי נשק אדירים שמוסתרים בקיבוץ. רק אנשים ספורים חלקו את הסוד, רק חברי קיבוץ מסוימים מאוד ידעו לספר על מיקומם המדויק של הסליקים, ואלה חרטו על לוח לבם לא לבטוח באיש. מספרים על חבר קיבוץ שסירב עד יום מותו למסור את מיקומם של הסליקים, וצוואתו הייתה: "עוד לא בשלה העת לספר."

הסליק הראשון נחשף רק בשנות השבעים, בעת שרפה בקיבוץ. אחד החברים נדרך, ומיהר לבקש מפועלים שעבדו במקום לאטום היטב את המחסן הישן, לא לשאול שאלות, לא להסתכל. לסגור הכל. חבר קיבוץ נוסף שהגיע לטפל במחסן - ובסוד שמתחתיו - שם לב שנאטמו כניסות האוויר למחבוא ודאג פן יוזנח הציוד. אף שהוחלט לספר למזכיר הקיבוץ דאז על קיומו של הסליק, הסוד נשמר 20 שנים נוספות בסופן התקבלה החלטה לאוורר את רזי הקיבוץ הכמוסים ביותר, לספר לכל חבריו ולפתוח את המקום למבקרים.

גם כאשר הוכרע להרוס את מבנה הרפת הראשון נסער אחד החברים הוותיקים. הוא ביקש לנהוג בזהירות כי מתחת לרפת, גילה באין ברירה, מסתתר סליק נוסף. כך, על דרך המקרה, נחשפו בסופו של דבר 23 סליקים שהיו חלק ממערך הלחימה שהוקצה למקימי הקיבוץ, לחלוציו וללוחמיו בימי המנדט. יודעי דבר טוענים שקיימים סליקים נוספים שמקומם לא נודע עד עצם היום הזה. איש אינו בחיים כדי לספר, איש אינו יודע היכן לחפור, ואולי לא היו דברים מעולם.

“כאן טרומפלדור אכל את ארוחת הבוקר האחרונה בחייו,״ שי מצביע על חדר האוכל הראשון של הקיבוץ. טרומפלדור התגורר בתל חי, לא רחוק מכפר גלעדי, ועלה בבוקר הגורלי לקיבוץ כדי לבקר את החברים מתוך דאגה לשלומם. באמצע ארוחת הבוקר הגיע שליח ובפיו הודעה  -ערבים צרים על חצר תל חי. טרומפלדור מיהר לחזור כדי להשתתף בקרב, שהיה עתיד לסיים את חייו. אנחנו יושבים בחדר האוכל, ושי מקרין סרט על תולדות הקיבוץ, שיחגוג השנה מאה שנים להיווסדו.

בקומה מעלינו הוקם מתחם פעילות מודרכת לילדים, עם מאפיינים של החיים הראשונים בקיבוץ. איך כיבסו פעם, איך תפרו, איך התנהלו החיים בקיבוץ הצעיר, במדינה שבדרך. במבנים סביב, בקומות העליונות, בנקיקים ובגומחות לא הוחבאו רק כלי נשק. בין שנת 1922 ל- 1948 הגיעו לכאן אלפי עולים בלתי לגאליים מארצות המזרח - פרס, עיראק, סוריה, לבנון ועוד - ומצאו מקלט בינות לחציר והחלב.

אנחנו ממשיכים אל המחסן הישן. תערוכת כלי עבודה מאובקים ושולחן עבודה מקבלים את הנכנסים. לצדם דלת משוריינת. שי מתקתק את הקוד ביד מיומנת ופותח דלת למחסן נוסף. החדר הבא גדול מקודמו ועמוס בפריטים נושנים. "היכן הסליק?״ הוא שואל ומאתגר אותי למצוא את מחבוא הנשק הגדול שנבנה בשנות השלושים. אני מביטה על החדר ומנסה לפצח את הלך המחשבה של היישוב הצעיר. בינתיים שי מספר שמיקום הסליק היה מוסווה היטב כל כך עד שכשהבריטים צרו על הקיבוץ ב- 29 ביוני 1946 ביום שזכה לכינוי "השבת השחורה", מלווים בכלבי גישוש ומוטיבציה במטרה להחרים את מצבורי הנשק - הם לא הצליחו למצוא דבר. גם אני אינני מצליחה לאתר את הכניסה לסליק. שי מדגים את המנגנון המחוכם, הפשוט והגאוני וחושף את הפתח. בשלב זה הוא מבקש להפסיק לצלם, ומפציר בי שלא אגלה את הפרטים. בקיבוץ לא היו רוצים שהסוד יתפרם "כדי לא להרוס למבקרים הבאים.״ ואולי יש סיבה עמוקה יותר - המורשת שמקימי הקיבוץ הנחילו לבניהם. הם ציוו להם שבועה בלתי רשמית, כזו שעוברת באוויר, בתמונות הישנות, באבק שהצטבר, בזיכרונות - לא לגלות.